<h1>כל בו הלכ' אבל וטומאת המת</h1>
<h2>דף מו.</h2>
כתב הבעל המלמד ז"ל וז"ל נאמר ונשאל למה החמירה תורה בטומאת מת שהנוגע בנבלה או בשרץ יטהר ביומו והנוגע במת יטמא שבעה ימי' כאלו מגע המת דבר מרוחק. והלא קבורת מת מצוה גדולה עד שהקבלה אמרה שמת מצוה דוחה שאר מצות. זו תמיה גדולה על שתי מצות שהן סותרות זו את זו והלא מגעו מצוה גדולה וטומאתו חמורה [כאלו] באה להזהיר האדם שלא יגע במת. ועוד צריך להתבונן בחבוב מצות קבורת המת והלא אם יקבר הגוף או לא יקבר הכל הולך אל מקום אחד. ונשוב להשיב על שתי השאלות הקודמות נאמר שחבוב קבורת המת הוא לשני טעמים. האחד על דרך מדה טובה והוא שישא אדם פנים למי שנהנה ממנו כמו שבא בתורה ללמד מדה טובה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. וכן ראוי שלא יתועב הגוף אח' שהנפש גרה בו. והלא תראה האדם כשיחרב ביתו יחמול עליו ולבו יכאב אם יהיה למחראות וכן קשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ועל דרך זו אמרו [ברכות י"ח ע"ב] קשה רמה למת כמחט בבשר חי. והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא (בדמותו) [בכמותו]. וכן בא על דרך זה חבוב קבורת הגוף ושאר הכבוד הנעשה לו במותו והוא כחבוב תשמישי קדושה שהן נגנזין [מגילה כ"ו ע"ב]. מצורף אל זה שקרובי המת מוצאין נחמה בכבוד ההוא כמו שבא בכתוב לבא לנוד לו ולנחמו תחלה לנוד ולבסוף לנחמו. והטעם השני והוא החזק והצרי' לאמונתנו בתחיית המתים כי אלו היו משליכין גוף האדם המת כאחת הנבלות היו בני אדם אומרי' נמשל כבהמות נדמו ולא היו מקבלין אמונ' התחי' כמו שהן מקבלין עם קבורתו בראות' כי יבנו לו בית [וילבישוהו] וכ"ש בראותם כי יקברוהו אצל אבותיו ובני משפחתו להיות עתידים לעמוד יחד בני המשפחה ולקיום זאת האמונה ההכרחית נכתב בתור' מה שבא בקבורת האבו' (ובקפדותם) [בפקודתם] במקום קבורתם ושכבתי עם אבותי. ורבו' ז"ל אמרו על זה [תנחומא ויחי ג'] למה האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל אמר רבי פלוני דברים בגו אתהלך לפני ה' בארצות החיים. נמצא שהכונה היא לאמונת התחיה ולחזק האמונ' הזאת אמרו עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ולא על כל אדם אמרו רק על הצדיקים. ועל הדרך הזה היא ההקפדה ברוב כבוד גופות המתים. ולפי שלא יתעה האדם ברוב הכבוד הנעשה למת ושלא יעלה בלבו כי הוא המכוון באדם אמר' תורה שהנוגע בו יטמא שבעה ימים להשיג הכונה ולדעת כי לא בשוקי האיש ירצה כי אין הרצון הראשון בגוף כי אם בנפש הנשארת ועונה מכפר השם באחרית ולא יעיר כל חמתו לכלות הנפש לפי שסבת העונות היה הגוף והוא נושא העונות לשאול תחתית שהם הטמאות בנפש באמת כמאמר הכתוב אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוי' וגו'. ולכן הנוגע בו יטמא שבעה ימים לדעת ולהבין שמגעו היה ככלי טמא. ולפי אמונה זו נהגו לומר בשעת הקבורה והוא רחום. ודע והבן כי לפניו בא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. והוצרך לומר בו ולא ישוב בטבע עד עת התחיה שישיבהו ה' בגבורתו כדרך שאר הנפלאות עד כאן. עוד טעם אחר על ענין טומאת המת שהפליגה התורה בענין טומאתו ידוע כי ענין הטומאה ענין בזוי והמאסת הדבר כל זה להראו' שכל מה שנתיקר הגוף בעוד נפשו בו לא נתיקר רק לכבודה אשר תשכון בקרבו אך אחרי הפרדה ממנו [הוא טמא] יחשבוהו ככלי אין חפץ בו כ"מ.
כל המלין את מתו עובר בלאו אם לא הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו.
<h2>דף מו:</h2>
מצות עשה של דבריהם להתעסק בכל צרכי הקבורה ולהוצי' המת ולשאת אותו על הכתף ולילך לפניו.
<h2>דף מז.</h2>
כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואינן נכללין עם ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות (והכותים) [והמינים והמשומדים] והמוסרים אין מתאבלים עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ואוכלים ושמחים שאבדו שונאי המקום. ובאבל רבתי פרק שני כתוב אין מתעסקין עמו בכל דבר. פירוש ואם היה כהן אין קרוביו מטמאין לו דכתיב בעמיו בעושה מעשה עמיו ולא שפרשו מדרכי צבור. והרי"ף מפרש לה בהלכות טומאה.
<h2>דף מז:</h2>
הרוגי מלכות נקברין בקברי אבותיהם אבל הרוגי בית דין אין נקברין בקברי אבותיהם עד שיתאכל הבשר ואין מתאבלין עליהן אבל אוננין עליהן שאין אנינות אלא בלב.
